המלחמה בסאהל בשערי אירופה
טרור, סחר בבני אדם, הגירה, תעמולה: השפעות משבר הסאהל משתרעות הרבה מעבר למאלי, ניז’ר ובורקינה פאסו. אירופה אינה יכולה עוד להתייחס לאזור זה כאל זירת פעולה חיצונית.
המתקפה האחרונה ה-JNIM ולוחמי ה-FLA במאלי לא רק מאיימת על במאקו בירת המדינה.
המתקפה שהחלה ב-25 באפריל 2026, המיוחסת להתכנסות מבצעית בין JNIM, קבוצה ג’יהאדיסטית המקושרת לאל-קאעידה, לבין ארגון ה-FLA, המייצג את דרישות הבדלנות של אזוואד, מסמנת נקודת מפנה חדשה: לא מדובר עוד רק בהתקפות היקפיות במדבר הצפוני, אלא בלחץ גובר על מרכזים עירוניים, בסיסים צבאיים, מסדרונות לוגיסטיים ומרכזי עצבים של הכוח. התמונה המתפתחת היא של מדינה המצטמצמת לסדרה של מובלעות מבוצרות, שאינן מסוגלות יותר ויותר לתקשר זו עם זו ותלויות יותר ויותר בהגנה מיידית על המרכזים שעדיין נמצאים תחת שליטתה. המתקפה המשולבת מבשרת סדר סאהלי היברידי: ג’יהאדיסטי, אוטונומי, דתי וגיאופוליטי.[1] עבור מדינות אירופה, מרחב הסאהל כבר אינו מרחב חיצוני: הוא כבר פנימי, דרך תפוצות, נרטיבים, סחר בבני אדם, הגירה ופעולות השפעה.
עד כה מאלי לא נפלה. אבל משהו קרס בה. המתקפה המתואמת של ‘קבוצת התמיכה באסלאם ובמוסלמים’ (JNIM) ו-‘חזית השחרור של אזוואד’ (FLA) מסמנת נקודת מפנה: קידאל, עיר סמלית בצפון, חמקה שוב מידי הממשלה המרכזית ונפלה לידי המורדים. שר ההגנה סאדיו קמארה, דמות מפתח בהתקרבות לרוסיה, נהרג. במאקו העיר תחת מצור דלקים ואספקה חיונית אחרת. החונטה של אסימי גויטה (Goïta), שהבטיחה להשיב את הריבונות הלאומית לאחר סילוק צרפת וההתקרבות לרוסיה והסתמכות על כח Africa corps, רואה את הנרטיב שלה מתפורר. [2]
בשלב הזה ה-JNIM כנראה לא מבקשת, לשלוט בבמאקו לבדה כמדינה קונבנציונלית. הפרויקט שלה עדין ומסוכן יותר: להפוך את הכוח המרכזי -ללא רלוונטי, לשלוט בכבישים, למסות את התנועה, לכפות צדק אסלאמי בדמות חוקי השריעה, להשפיע על פעולות הכרייה של מחצבים נדירים ואחרים ולהציג את עצמה כבוררת של סדר חדש. הסירוב לתפוס את הכוח המרכזי, קרי כיבוש הבירה, אולי טקטיקה, אך לא דוקטרינה מתמשכת.
השפעה של ה- JNIMמשתרעת מעבר לגבולות מאלי. שטחה המרכזי הוא ‘ברית הסאהל’: מאלי, בורקינה פאסו וניז’ר (Sahel Alliance – AES).[3] במדינות הברית הללו ה-JNIM משפיעה באופן עמוק במרחב הכפרי, על ידי בנייה של תשתית חמושה של תושבים מנוכרים לשלטון המרכזי, בניית ערוצים כלכליים ונרטיב רב עוצמה בדמות חלופה למדינות כושלות חסרות יכולת של אַחְרָיוּתִיּוּת (Accountability), מדינות שבהן את השחיתות של אליטות יש לעקור מן השורש , לסיים את ההשפעה הזרה והבטחה לסדר וצדק אסלאמי. [4]
מדינות מפרץ גינאה – בנין, טוגו, גאנה וחוף השנהב – כבר מושפעות: גבולותיהן הצפוניים החדירים הופכים לשטחי מסתור ומעבר. צפון מאלי מוסיפה שכבה נוספת של מורכבות. אי-אפשר לצמצם את ה-FLA ל’בעלת ברית של הג’יהאדיסטים’ בלבד. דרישת הארגון הבדלן של בני שבט הטוארג לאוטונומיה מושרשת בהיסטוריה ארוכה והיא נובעת מדחיקה מתמשכת לשוליים, מחולשת הממשל המרכזי, ממחזורי לחימה, מאלימות צבאית והסכמי שלום/פיוס שלא יושמו. ‘הסכם אלג’יר’ (Algiers Accords) משנת 2015, שגונה ובוטל על ידי שליטי מאלי בשנת 2024, ניסה במיוחד לטפל בפער הזה.[5] כאמור, ממשלת מאלי הודיעה על פרישתה מההסכם ב-25 בינואר 2024, החונטה ציטטה את כישלונן של מפלגות אחרות, כולל אלג’יריה, לעמוד בתנאי ההסכם. ממשלת המעבר של מאלי האשימה גם את אלג’יריה ב’מעשים עוינים’ (unfriendly acts) ובניצול ההסכם לטובת האינטרסים שלה. הרשויות במאלי טענו עוד כי קבוצות מסוימות, שהיו מעורבות בעבר בתהליך השלום, הפכו ל’שחקני טרור’ עם קשרים לאלג’יריה.[6]
למעשה, כאשר החונטה הכריזה עליהם כמיושנים ובלתי תקפים בינואר 2024, היא בחרה בדרך ברורה -להחליף את הגישור בכוח, ואת הניהול הפוליטי של הפלורליזם במאלי בכיבוש צבאי מחדש. הבעיה היא שכיבוש כזה דורש צבא ממושמע, מודיעין, חיל אוויר, לוגיסטיקה, נוכחות מתמשכת, הסכמה מקומית והמשכיות אדמיניסטרטיבית. בבמאקו חסרות כמויות מספיקות מכל אלה. לממשלה המרכזית, לעומת זאת, יש משטר צבאי, רטוריקה ריבונית חזקה מאוד, מנגנון דיכוי פנימי ובעל ברית רוסי המועיל להגנה על המשטר, אך לא בהכרח מסוגל לייצב מדינה עצומה ומקוטעת, רוויה בסחר בבני אדם, מרידות וטינות היסטוריות.
כאן טמונה אי ההבנה הבסיסית. ריבונות אינה עוסקת בהכרזה שאף אחד מבחוץ לא צריך לפקד. היא מורכבת מהיכולת הקונקרטית לשלוט בטריטוריה, באוכלוסייה, בגבולות, בכלכלה ובביטחון. אם מדינה מכריזה על ריבונותה אך אינה שולטת בכבישים, בבתי הספר, בשווקים, במכרות, במכס ובצריפים, ריבונות זו הופכת לדגל חסר תוכן.
לכן, כל פתרון בר-קיימא יצטרך לפתוח מחדש את שאלת אזוואד. התעלמות ממנה בשם האחדות הלאומית תהיה חזרה על טעויות העבר. אך הברית הטקטית בין ה- FLA ל- JNIM הופכת את הדרישה הזו בשאלת אזוואד לדילמה.[7] ארגון ה-FLA יכול לסייע בהפרדת הלאומנים הצפוניים מהג’יהאדיסטים; הוא יכול גם להפוך לחזית הפוליטית לדינמיקת כוח שנוצרת על ידי אל-קאעידה. עבור מעצמות המערב, שיח עם ה-FLA אינו שערורייתי כשלעצמו ואפשרי מבלי לדרוש את היפרדותו האסטרטגית מה-.JNIM
במסגרת הפיתרון האפשרי מחמוד דיקו (Dicko) האימאם ממאלי, המתגורר כעת באלג’יריה, יכול להיות חלופה המגלמת דרך שלישית אפשרית: אסלאמית, שמרנית, עממית, אנטי-חונטה, אך לא ג’יהאדיסטית. עבור אלג’יר, שאינה רוצה ח’ליפות בגבולה הדרומי וגם לא מדינת טוארג עצמאית, הוא עשוי לייצג נכס פוליטי משמעותי. אך העמימות משמעותית. הוא עשוי להיות חומת מגן נגד JNIM הוא עשוי גם להפוך לממשק המכובד של מעבר שנכפה תחת לחץ ג’יהאדיסטי.[8]
זהו לב ליבה של המורכבות הנוכחית בסאהל: אין עוד פתרונות קלים. רוסיה ביקשה להחליף את צרפת, אך מגבלותיה הולכות ומתבררות. אלג’יריה רוצה לחדש את תפקידה כמתווכת, מרוקו מתקדמת דרך מסדרונות כלכליים, טורקיה מספקת רחפנים ואימונים, ואיחוד האמירויות הערביות יכול להציע מימון. מעצמות המערב שומרות על יכולות מודיעין ואימון, אך חזרתן הנראית לעין למאלי תהיה נפיצה מבחינה פוליטית.
אף שחקן בודד לא יכול לעצור את ה- .JNIM התגובה האמינה היחידה תהיה תיאום לא מושלם: אלג’יריה בצפון, מדינות מפרץ גינאה בדרום, תמיכה מודיעינית אירופאית ואמריקאית, סיוע טכני טורקי, מימון מהמפרץ, וכיסוי פוליטי אפריקאי או בינלאומי. אבל ארכיטקטורה כזו תהיה איטית, חסרת אמון ומקוטעת.
ארגון ה-JNIM מנצל לטובתו בדיוק את הפערים הללו: בין במאקו לאלג’יר, בין צרפת לחונטות, בין הטוארג לממשל המרכזי, בין מדינות החוף למדינות מרחב הסאהל שאין לו מוצא לים, ובין רוסיה למערב.
עבור אירופה, ההימור גבוה. השתלטות ג’יהאדיסטית אסלאמית רדיקלית או פרה-ג’יהאדיסטית של הטוארג על מרכז הסאהל תביא לתוצאות ישירות: טרור, סחר ברכוש, זרמי הגירה, זהב לא חוקי, סמים, נשק, רשתות השפעה ומתחים בין-קהילתיים. הסאהל כבר אינו מוגבל לסאהל. הוא נוכח גם בפריז, בריסל, מונטריי, ליאז’, אנטוורפן ומרסיי, דרך משפחות, תפוצות, העברות כספים ורשתות חברתיות.
מציאות זו דורשת מודעות כפולה. יהיה זה לא הוגן ומסוכן לחשוד באופן קולקטיבי בתפוצות הסאהליות. מדובר, בראש ובראשונה, במשפחות, אזרחים, עובדים, יזמים, סטודנטים ועמותות. אך יהיה זה נאיבי באותה מידה להכחיש שאזורים אלה חדורים בפעולות השפעה. טינה אנטי-צרפתית ואנטי-מערבית קיימת בקרב חלק מהדעה הסאהלית והתפוצות. היא מושרשת בהיסטוריה הקולוניאלית, בכישלונות צבאיים ובעמימות צרפתית. אך היא גם מוגברת על ידי רשתות פרו-רוסיות, על ידי תעמולה של החונטות הצבאיות ועל ידי השפעות אירופאיות מסוימות, שבהן גינוי המערב משרת לעיתים אג’נדות אחרות.
לכן, צרפת ואירופה חייבות לשקול יחד את הביטחון החיצוני והלכידות הפנימית. לחימה ב-JNIM אינה מחייבת תמיכה בחונטות. ביקורת על החונטות לא צריכה להוביל להתעלמות מהאיום הג’יהאדיסטי. ייתכן שיהיה צורך לדבר עם ה-FLA, אך רק אם האוטונומיה של הצפון נפרדת מסדר היום של אל-קאעידה. דיאלוג עם תפוצות הוא חיוני, מבלי להיות עיוורת לנרטיבים החודרים אליהם.
הסאהל הפך למרחב פנימי אירופי. לא משום שהתפוצות חשודות, אלא משום שמשברים בסאהל כבר מסתובבים באירופה דרך משפחות, מסכים, זרימות כספיות, פחדים והשפעות זרות. אסור לנו לחשוד באופן קולקטיבי בתפוצות.
אירופה משלמת את המחיר על שתי טעויות: 1) לאחר שראתה לעתים קרובות את הסאהל כסוגיה ביטחונית חיצונית;2) אירופה איבדה אמינות מבלי לבנות אלטרנטיבה פוליטית אמיתית. דובר על טרור, הגירה, משימות צבאיות ואימונים. מעט מדי נאמר על מדינה, צדק, שחיתות, כלכלה כפרית, סכסוכים קהילתיים, דמוגרפיה, מים, חינוך, תעסוקה ולגיטימציה.
[1] הסאהל הפך לזירה קלאסית של לוחמה היברידית: עימותים צבאיים, לחץ דיפלומטי, קמפיינים תקשורתיים, יריבויות על השפעה. במשחק המורכב הזה, ארה”ב, צרפת, רוסיה – אבל גם שחקנים אחרים – מקדמים את כליהם. וה-AES (ברית מדינות הסאהל) מוצאת את עצמה בלב העימות הזה. נותרה אי-ודאה גדולה אחת: עד כמה רחוק תגיע ההסלמה הזו?
[2] מלכתחילה, היה בלתי נתפס שקומץ שכירי חרב רוסים (Africa corps) יוכלו להחליף את עשרות אלפי כוחות שמירת השלום של האו”ם ו-5,000 החיילים הצרפתים שנפרסו כחלק ממבצע Barkhane (2014-2022). צבא מאלי, רווי בשחיתות ובחוסר משמעת, מעולם לא היה מקצועי. מבחינה מבנית, הוא תמיד התאפיין בחסינות נרחבת בכל הנוגע לענישה על הפיכות, מרידות, מעילות או הפרות זכויות אדם מסיביות, אשר החריפו סכסוכים ודחפו צעירים לשורות המורדים כדי להימלט ממעצר שרירותי ורציחות ללא משפט.
האם המשך מבצע Barkhane ושיתוף הפעולה הבינלאומי היו יכולים לעצור את התקדמות הג’יהאדיסטים לעבר במאקו? זה רחוק מלהיות ודאי, בהתחשב באתגרים העצומים העומדים בפני מדינת מאלי. כיום, כשלי החונטה של מאלי מעלים שאלות לגבי חוסר תשומת לב מהותי במבצע Barkhane: כישלון שיתוף הפעולה הצבאי הצרפתי עם צבאות אפריקה, שבסופו של דבר צפויים לקחת על עצמם את האחריות הבלעדית להגנת מדינותיהם.
ההכרזה בנובמבר 2022 על סיום מבצע Barkhane בסאהל פורשה באופן נרחב כסיומו של מחזור אסטרטגי שהחל בתחילת שנות ה-2000, המאופיין במרכזיותם של פעולות נגד טרור חיצוניות, ייצוב וניהול משברים. Barkhane היה יורשו של מבצע Serval עם פריסה אזורית רחבה הכוללת את מאלי, ניז’ר, בורקינה פאסו, צ’אד ומאוריטניה. במהלך השנים, הסאהל חדל להיות רק זירת מאבק בטרור, והפך במקום זאת לזירה של יריבויות כוח, שבה רוסיה, טורקיה ואיחוד האמירויות הערביות פעילות במיוחד. ‘לוחמת מידע’ (Information Warfare) מצוטטת בדרך כלל כנקודת התורפה של מבצע Barkhane, שבמהלכו צרפת נחשפה לנרטיבים שליליים שהציגו אותה כמדינה פולשנית ולא יעילה, ובכך הטילה ספק בלגיטימציה בהפעלתו.
[3] בספטמבר 2023 הוקמה ברית מדינות הסאהל (AES), שתחילה תוכננה כברית הגנה הדדית מפני איום הטרור הגובר. ברית זו התפתחה במהרה לקונפדרציה ביולי 2024, מתוך שאיפה מוצהרת לחזק את הריבונות והאוטונומיה האסטרטגית של חבריה.
[4] אחריותיות (Accountability) היא החובה המוסרית, החוקית והארגונית של אדם או ארגון לתת דין וחשבון מלא על פעולותיהם, החלטותיהם ותוצאותיהם בפני גורמים רלוונטיים. המונח משלב נטילת אחריות אישית ומקצועית יחד עם שקיפות ונכונות לשאת בתוצאות (כולל סנקציות או תגמולים).
[5] מרד הטוארג בצפון הרחוק של מאלי הוא מקור לסכסוך עם הממשלה בבירה במאקו ונמשך זה עשרות שנים. האלימות נמשכה גם לאורך כל התקופה שבה ישבו הצדדים לשיחות השלום. ההסכם הכיר שסוגיית אזוואד היא בעיה מדינית, שטרם נמצא הפתרון לה ושיש לבחון את ההסכם הלאה בתקופת המעבר. ההסכם הוא חלק מתהליך הפיוס בצפון מאלי, אף שאינו עוסק בסוגיות הביטחון שעדיין מערערות את היציבות באזור. ההסכם, שגובש לאחר חודשים של משא ומתן בחסות אלג’יריה, אמור להביא יציבות לאזור המדברי העצום שבצפון מאלי, אזור שבו התרחשו שורה ארוכה של מרידות מצד שבט הטוארג מאז שנות ה-60 של המאה שעברה, ומשמש מקלט ללוחמים מוסלמים השייכים לזרוע אל-קאעדה במאגרב.
[6] Mali ends peace deal with separatist groups
https://www.dw.com/en/mali-ends-peace-deal-with-separatist-groups/a-68088180
[7] אין לבלבל את ההתכנסות המבצעית בין JNIM ל-FLA עם מיזוג אידיאולוגי. הג’יהאדיסטים מבקשים לכפות סדר אסלאמיסטי חמוש וטראנס-לאומי המבוסס על דה-לגיטימציה של מדינת הלאום. לעומת זאת, הבדלנים הטוארגים של אזוואד חותרים לסדר יום טריטוריאלי, מבוסס זהות ופוליטי המקושר לדרישה לאוטונומיה או עצמאות עבור האזורים הצפוניים.
[8] מחמוד דיקו (נולד בסביבות 1954 במחוז טימבוקטו) הוא אחת הדמויות הדתיות והפוליטיות המשפיעות ביותר במאלי. מורה לערבית לשעבר שרכש את לימודיו בערב הסעודית, הוא פועל כסמכות מוסרית סונית שמרן ולא כסמכות פונדמנטליסט נוקשה. הוא מעולם לא התמודד על משרה אך מחזיק בכוח עצום על הפוליטיקה של מאלי.
האימאם מחמוד דיקו הסכים להצטרף ל’קואליציית ‘הכוחות למען הרפובליקה ‘- (Coalition des forces CFR pour la République). הקואליציה שהיא תנועה של התנגדות דמוקרטית ושימור לאומי, מתכוונת לשים קץ לטבח של אזרחים וחיילים על ידי פתיחת דיאלוג לאומי עם קבוצות חמושות במאלי, להשיב את חירויות היסוד.
L’imam Dicko rejoint la nouvelle coalition d’opposants en exil
