נאום פרופ’ בועז גנור – כנס הרצליה 30.6.26
תהיתי ביני לבין עצמי במה נכון להתמקד ב-12 הדקות היקרות שעמוס הקצה לי. היה לי ברור שלא אבזבז את הזמן על ברכות ונימוסים בלבד, אלא אתמקד בתוכן מהותי.
החלטתי שברוב הזמן שמוקצה לי אחזור על עיקרי הדברים שהצגתי ברב-השיח האסטרטגי שקיים המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) לפני כחצי שנה בינואר השנה ממש כאן באוניברסיטת רייכמן.
אני בוחר לעשות זאת משום שלצערי, בדיעבד, נראה כי אף לא אחת מהתובנות שהצגתי בינואר 2026 יושמה במלחמת שאגת הארי שנערכה כחודש לאחר מכן. נהפוך הוא, המלחמה מול איראן הייתה ביטוי מוחשי לכל הכשלים שהזהרתי מפניהם את סוף ההרצאה שלי היום אקדיש למסקנות עדכניות.
הכותרת שנתתי לדבריי בכנס בינואר הייתה – “אור ירוק לא מספיק“. באותה עת, היו בישראל מי שהשתעשעו במחשבה כי קבלת “אור ירוק” מוושינגטון לתקיפת מתקני הגרעין באיראן – גם ללא השתתפות אמריקנית פעילה – תיחשב להישג אסטרטגי.
באותו רב שיח, התייחסתי גם למלחמת “12 הימים” מול איראן שהתרחשה כחצי שנה לפני כן, ובשלב ההוא עוד לא היה ברור האם הצטרפותה של ארה”ב ללחימה ביום השמיני של הלחימה הייתה מתואמת מראש עם ישראל, או שהייתה פועל יוצא של התפתחות המערכה. על רקע זה הדגשתי כי “אם ישראל פתחה במלחמה ללא הסכמה מוקדמת על הצטרפות אמריקנית פעילה, הרי שמדובר בהחלטה חסרת אחריות”.
באותה עת רבים בישראל ובארה”ב היו שרויים באופוריה ובהיבריס בהתייחס לתוצאות המערכה. אולם אני בחרתי להעלות ספקות ביחס להישגי המערכה וטענתי כי על פניו: 450 הקילוגרמים של האורניום המועשר לא הושמדו; היכולת האיראנית להעשיר אורניום נפגעה אך לא שותקה; כך גם לגבי תעשיית הטילים שלהם; והמתקנים והמדענים שחוסלו הם ברי-החלפה.
הוספתי כי כמובן אין לזלזל בהישגים המבצעיים המרשימים של צה”ל במערכה, אך אסור לנו להשלות את עצמנו וחובה לומר ביושר – היעדים האסטרטגיים לא הושגו, והמוטיבציה האיראנית לנקמה רק הלכה וגברה.
המסקנות שהצגתי בינואר השנה, ושלא יושמו, קיבלו משנה תוקף כחודש לאחר מכן לאור תוצאות מלחמת “שאגת הארי” שיזמו ישראל וארה”ב.
המסקנה הראשונה שהצבתי בהרצאתי הייתה כי אין ליזום מלחמה בלי לדעת כיצד יוצאים ממנה. מדינת ישראל, כך טענתי, חייבת לתכנן מראש את אסטרטגיית היציאה מהמלחמה. בניגוד למערכות קודמות, זוהי מלחמה בעלת משמעות קיומית, ולכן השיקולים טרם פתיחתה חייבים להיות מקיפים וכבדי משקל שבעתיים.
בהקשר זה צריך לזכור כי איראן היא מדינת ענק. כושר הספיגה שלה גבוה מאוד, בוודאי גבוה מזה של ישראל.
עוד טענתי אז, כי המכנה המשותף שמחבר את כשלי ישראל ב-7 באוקטובר ולאחריו, (למעשה עד היום) הוא ה”היבריס הישראלי” – אותו אגו לאומי שבא לידי ביטוי בזלזול באויב, בכשלים מודיעיניים, בהערכת יתר של היכולות המבצעיות שלנו, בהתעלמות מסימני אזהרה, ובתרבות של “יהיה בסדר”.
כך, למשל, מיד בתום מלחמת “12 הימים” ביוני 2025, הצהיר ראש הממשלה נתניהו: “הסרנו מעלינו שני איומים קיומיים מיידיים – איום ההשמדה בפצצות גרעין ואיום ההשמדה בטילים בליסטיים”. לא מיניי ולא מקצתיי.
נראה כי הציבור הישראלי היה שמח לקנות את אשליית “הניצחון המוחלט על איראן”. נעים לחיות תחת השפעת ההיבריס, גם אם התחושות הללו מבוססות למעשה על צ’קים ללא כיסוי.
את דבריי אז סיימתי באזהרה – “כל עוד נמשיך לאמץ את תרבות ההיבריס הזו, נמשיך להיות מופתעים בכל פעם מחדש, ונמשיך לקבל החלטות הרות גורל מסוכנות ומוטעות”.
ואכן, כיום, בדיעבד, ניתן לקבוע כי במערכה האחרונה נגד איראן, ב”שאגת הארי” בפבר’ 2026, ישראל וארה”ב אולי ניצחו בקרב הטקטי, אך על פניו הפסידו במערכה האסטרטגית. ההיבריס שוב התפוצץ לנו בפנים.
המבחן האמיתי של מלחמה אינו נמדד במספר המטרות שהושמדו, אלא בשאלה אחת – האם המטרות שלשמן יצאנו למלחמה הושגו?
לצערנו במלחמת פברואר 2026 המשטר האיראני לא קרס. לא פרצה התקוממות עממית. תוכנית הגרעין האירנית לא חוסלה. החומר המועשר לא הושמד. מערך הטילים שוקם במהירות. ואיראן לא ויתרה על אף אחד מיעדיה האסטרטגיים.
במהלך הלחימה נאלצנו להכיר בכך שאיראן לא חייבת לנצח בשדה הקרב הצבאי כדי להשיג הישגים אסטרטגיים. די לה לאיים על הכלכלה העולמית באמצעות הטלת מצור על מיצרי הורמוז כדי להכתיב את דרישותיה לארה”ב ובעקיפין גם לישראל.
כך, בניהול סיכונים מחושב, הצליחה איראן להגביל את חופש הפעולה הצבאי של ישראל בלבנון, וחלילה בעתיד אולי גם בחזיתות אחרות, ויישמה בפועל מדיניות של “איחוד הזירות”.
יתירה מכך, איראן הצליחה ככל הנראה גם להטמיע בתודעתן של מדינות המפרץ והעולם הערבי כי עדיף להן לפייס את טהרן מאשר להסתמך על מה שמצטייר בעיניהן בעקבות המלחמה כ”נמר של נייר” אמריקני-ישראלי. הישג איראני זה מציב סכנה מיידית לשלמותם ולהרחבתם של הסכמי אברהם. דוגמה לכך אפשר לראות בסיפור הבא:
כחודשיים לאחר הכרזת הפסקת האש בין איראן וארה”ב, ב-7 ביוני השנה, שיגרה איראן מספר טילים בליסטיים לעבר ישראל בתגובה לתקיפת חיל האוויר בדרום לבנון. על פי מקורות גלויים ההערכה בישראל הייתה כי איראן לא תממש את איומיה לשגר טילים לישראל.
*** באותו ערב בשעה 20:13 פתחתי את אפליקציית flightradar 24 ולתדהמתי גיליתי כי לאחר שבועות רבים בהם אף מטוס נוסעים איראני או זר לא טס בשמי איראן, ארבעה מטוסי נוסעים איראניים עושים את דרכם מטהרן וממשהד ללא פחות מאשר – שדה התעופה בג’דה בערב הסעודית. היה זה סימן ברור כי האיראנים עומדים לשגר טילים לישראל בתוך טווח זמן קצר, (כפי שאכן עשו פחות משעתיים לאחר מכן). נחיתת ארבעת המטוסים האיראניים בג’דה נועדה ככל הנראה להבריח אותם מאיראן כדי למנוע פגיעה בהם במהלך מתקפת נגד ישראלית בתגובה לשיגור הטילים.
אולם מעל לכל המהלך האיראני – סעודי הזה מסמן בעיני ניסיון של ערב הסעודית לשמור על ערוצים פתוחים ויחסים תקינים עם איראן גם תוך כדי המלחמה, באופן שייקל עליהם להתקרב לאיראן בסוף המלחמה.
אם יש מי שמצפה לפיכך כי בתום הסבב המלחמתי הזה הסעודים יצטרפו להסכמי אברהם – צפויה לו אכזבה מרה.
מבחינה זו גם החתימה על ההסכם עם ממשלת לבנון (שלצערי סביר להניח שלא יביא באמת לפירוק חיזבאללה מנשקו), נועד להערכתי לסמן את סיום המערכה בלבנון באופן שלא יצטייר ככניעה לאולטימטום איראני במסגרת המשא ומתן שהיא מנהלת עם ארה”ב.
נכון לעכשיו, נראה כי המהלכים האיראניים במשחק השחמט האסטרטגי שאותו הם מטיבים לשחק, ניצחו את המהלכים הנמהרים של משחק הפוקר הישראלי-אמריקני.
מהם אם כן המסקנות שישראל צריכה להסיק ממלחמת “שאגת הארי” בפברואר 2026 ומהשלכותיה? – על ישראל להיערך באופן מיידי לסבב הלחימה הבא מול איראן שככל הנראה בוא יבוא.
במסגרת זו, עליה לפעול בתשעה צירים מרכזיים:
-
- על ישראל להיערך לתרחיש של איראן גרעינית, או מדינת סף גרעינית. במסגרת זו על ישראל לבחון מחדש את מדיניות העמימות שלה תוך בחינת אפשרות לאימוץ מדיניות של MAD – mutual assured destruction.
- במקביל על ישראל לעצב מחדש את מדיניות ההרתעה שלה מול איראן, תוך שימת דגש על פעילות מבצעית בחתימה נמוכה ובחשאיות – בבחינת “בתחבולות תעשה לך מלחמה“.
- על ישראל להיערך לתרחיש של איראן גרעינית, או מדינת סף גרעינית. במסגרת זו על ישראל לבחון מחדש את מדיניות העמימות שלה תוך בחינת אפשרות לאימוץ מדיניות של MAD – mutual assured destruction.
- במקביל על ישראל לעצב מחדש את מדיניות ההרתעה שלה מול איראן, תוך שימת דגש על פעילות מבצעית בחתימה נמוכה ובחשאיות – בבחינת “בתחבולות תעשה לך מלחמה“.
- על ישראל להאיץ את פיתוח טכנולוגיית הלייזר תוך הגדרת תהליך הפיתוח כיעד לאומי דחוף. על ישראל לייצר מענה הגנתי רחב מפני איומים אוויריים מגוונים – החל מטילים בליסטיים ועד רחפנים מנמיכי טוס.
- על ישראל להשלים במהירות את מיגון העורף בדגש על פערי המיקלוט והגנת האוכלוסייה האזרחית.
- על ישראל להבטיח מוכנות המשק לשעת חירום בסבבי לחימה ממושכים הן במישור הצבאי והן במישור האזרחי, כולל הגדלה משמעותית של מלאי חירום של תחמושת, אנרגיה, מזון, מים ותרופות.
- על ישראל לפעול לשימור ולביצור הבריתות האזוריות תוך בלימת המאמצים האיראניים לפגוע בהסכמי אברהם, ולחתור להקמת ברית הגנה אזורית בהובלה אמריקנית ובשיתוף המדינות הערביות המתונות, גם אם הדבר יחייב ביצוע מחוות בזירה הפלסטינית.
- על ישראל לפעול לאלתר לשיקום מעמדה הבינלאומי, ולהקצות לשם כך את המשאבים הנדרשים, תוך מיקוד המאמצים בדיפלומטיה ציבורית המכוונת לקהלים צעירים ברחבי העולם.
- על ישראל לחתור ליצירת לכידות חברתית ולהימנע מפעולות הגורמות לפילוג. הלכידות הפנימית הינה משאב ביטחוני חיוני.
- ומעל לכל על ישראל להשתחרר מתרבות ההיבריס, להכיר במגבלות הכוח הצבאי, לגבש חזון מדיני, ולפתח חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח.
אם לא נשכיל לעשות זאת ובמהרה, מדינת ישראל עלולה לגלות פעם נוספת כי ניצחונותיה הטקטיים בשדה הקרב עלולים להסתיים בהפסד מערכתי עד כדי סיכון קיומי למדינת ישראל.
