הסאהל נותר החממה העיקרית לפריחת ארגוני הטרור האסלאמיים הרדיקלים
הטרור הוא איום גדול ומיידי על חלקי העולם בכלל ועל אפריקה בפרט הנושאת מדי יום בנטל השלכותיו. בין האזורים המושפעים ביותר מהטרור האסלאמי רדיקלי נמצא הסאהל שהפך, על ציר הזמן בעשור האחרון, למוקד לפעילות טרור אסלאמית רדיקלית המשולבת בפעילויות בלתי חוקיות, פליליות כמו סחר בבני אדם, הברחת סמים ואמל”ח, חטיפת בני אדם לצרכי כופר וסחר במחצבים יקרים. הטרור במרחבי הסאהל ניזון ממגוון רחב של גורמים כמו חוסר יציבות פוליטית, חוסר ביטחון כלכלי, מערכות ביטחון חלשות, פגעי אקלים, יריבויות אתניות ושבטיות וכדומה.
על פי מדד הטרור העולמי לשנת 2024 של ה- (Armed Conflict Location and Event Data) ACLED הסאהל רשם יותר ממחצית ממקרי המוות בעולם כתוצאה מטרור.[1] מתוך סך 7,555 הקורבנות, 3,885 נרשמו באזור זה, המהווים 51% מהאבידות האנושיות שנגרמו מפיגועים. תצפית זו משקפת שינוי בטרור, שמתרחק בהדרגה מהמזרח התיכון ומתעצם במערב אפריקה. הדינמיקה הזו גלויה במיוחד במדינות מסוימות בסאהל שבהן חוסר הביטחון הולך ומחמיר משנה לשנה.
זו השנה השנייה ברציפות, בורקינה פאסו היא המדינה המושפעת ביותר מטרור, עם 1,532 מקרי מוות בשנת 2024. אמנם נתון זה ירד מעט מ-1,935 מקרי המוות בשנה הקודמת, אך האיום נותר מתמשך. מאלי, שהייתה במקום השלישי ב-2023, מדורגת כעת במקום הרביעי עם 604 מקרי מוות. ניז’ר, מצדה, רשמה את העלייה הגבוהה ביותר במספר הקורבנות, מה שהפך אותה למוקד נוסף של אלימות טרור באזור.[2]
מתקפות הטרור מבוצעות בעיקר על ידי שתי קבוצות חמושות: הקבוצה לתמיכה באסלאם ובמוסלמים (JNIM-Jama’a Nusrat ul-Islam wa al-Muslimin) המזוהה עם אל-קאעידה, והמדינה האסלאמית בסאהל Islamic State in the West African Province – ISWAP)), הקשורה ל-ISIS. למרות ההבדלים האידיאולוגיים והבריתות ביניהן, ארגונים אלה מתקיימים במקביל בשטחי הסהלי העצומים, ומובילים מתקפות קטלניות נגד כוחות הביטחון ואוכלוסיות אזרחיות.
הדו”ח לשנת 2024 גם מדגיש כי ההידרדרות במצב הביטחוני בסאהל קשורה לתהפוכות הפוליטיות (הפיכות צבאיות) שאפיינו את מדינות האזור בשנים האחרונות. שינויי משטר בבורקינה פאסו, מאלי, ניז’ר, צ’אד וגיניאה הובילו להגדרה מחדש של בריתות אסטרטגיות, המסומנות על ידי ניתוק מוחלט עם שותפים מערביים (צרפת וארה”ב) והתקרבות למעצמות אחרות כמו רוסיה וסין. מיצוב זה תרם לתצורה מחדש של מאמצי הביטחון, ובמקרים מסוימים הותיר פערים שנוצלו על ידי קבוצות טרור האסלאמיות הרדיקליות כדי להרחיב את השפעתן במרחבים בהם הם שולטים וללוש לכיוון מערב, לעבר מדינות מפרץ גיניאה.
כאמור ישנה התגברות של מתקפות טרור המכוונות לתשתיות המדינות וכנגד גורמי אכיפת החוק, כפי שמתרחש במאלי ובניז’ר. עם זאת, בולטת העובדה כי המדינות הנוגעות בעניין אינן מפתחות לעומק אסטרטגיות להתמודד עם האיום, בין אם במונחים של פעולות צבאיות ברמה המדינתית או תוך שת”פ בין-מדינתי או ניסיונות לשלב מחדש לוחמים לשעבר ממיליציות וארגונים שונים בחברה.
האתגרים בפניהם ניצבות ממשלות האזור אדירים. להווה ידוע כי מאבק יעיל בטרור מצריך מחד גיסא חיזוק יכולות צבאיות, ניידות ומודיעין בזמן אמת לצד הגברת שיתוף פעולה האזורי, ומאידך גיסא, הוא מצריך, במקביל, גם התייחסויות סוציו-אקונומיות ותרבותיות כדי להתמודד עם הגורמים השורשיים לשגשוג ופריחת הקיצוניות האלימה.
המדינה האסלאמית, איום מתמשך
לאחר ביצוע מספר פיגועים מהדהדים והקמת ח’ליפות בחלקים של עיראק וסוריה בין השנים 2014-2019, הארגון החמוש ‘המדינה האסלאמית’ (דאע”ש) נעלם ממסכי מכ”ם רבים. האם המדינה האסלאמית הובסה ב-2019? כדי לענות על כך צריך להיות זהיר. נראה כי בשטחי סוריה ועיראק המדינה האסלאמית, כיישות מדינית פיזית, הובסה והוכרעה. [3] האידאולוגיה בוודאי שלא ועל כן יש להניח כי קיימים בשחטי שתי המדינות הללו ‘כיסי’ בודדים של חסידי דאע”ש. הזהירות מתחייבת מעצם הניסיון להגדיר כי הושג ניצחון על המדינה האסלאמית.
ניתן לציין מספר טיעונים עיקריים התומכים ברעיון של הנחלת תבוסה קשה למדינה האסלאמית: 1) אובדן, מלבד כמה כיסים שיוריים, של השטח העצום שכבשה בגבול עיראק-סוריה (95% בתחילת 2019); 2) חיסול חלק ניכר מהמנהיגות והחמושים שלה (כולל אל-בגדאדי עצמו, שנהרג ב-2019 במבצע אמריקאי בסוריה); 3) חוסר היעילות היחסית של הממשל שהוקם בח’ליפות; 4) היעדר תמיכה אמיתית מצד האוכלוסיות שחיו תחת מרותה, שסבלו מאלימות מסיבית ורדיפות תחת דאע”ש ולאחר מכן במהלך הכיבוש מחדש מצד הכוחות המשחררים;5) כשהיה לדאע”ש בסיס פיזי בדמות הח’ליפות בסוריה ובעיראק – הוא הצליח למשוך מתגייסים שקל היה להם לטוס לטורקיה, לקחת אוטובוס לגבול ולהיכנס לסוריה בחשאי; 6) אובדן השטחים שנכבשו ומלחמות אחים צמצמו את מאגר הגיוס של קבוצת דאע”ש, והתמיכה הזרה שהייתה חיונית לה כבר לא קיימת – מה שהפחית את כוח התקיפה של הארגון.
פרויקט ה-‘ח’ליפות’ של דאע”ש שהיה בשיאו ב-2014 נידון לכישלון מכיוון שארגון דאע”ש היה בסכסוך גלוי עם כל המעצמות האזוריות והבינלאומיות. כך ניתן לקבוע כי ‘הח’ליפות’ הושמדה אך המדינה האסלאמית לא נעלמה.
חרף התבוסה הצבאית, המדינה האסלאמית הפגינה יכולת הסתגלות והתמדה יוצאת דופן. הקבוצה עברה ממבנה טריטוריאלי ריכוזי לרשת חשאית יותר של תאים מבוזרים הפועלים בעיקר באפריקה שמדרום לסהרה, שעדיין מסוגלות לתזמר ולעורר התקפות ברחבי העולם.
כבר ב-2011 החל אבו בכר אל-בגדאדי לבזר חלק מהקבוצה מחוץ למעוז העיראקי שלה, תוך פריסת ג’יהאדיסטים בסוריה ולאחר מכן ברחבי אפריקה, במטרה לגייס ולהכשיר לוחמים מקומיים נוספים. לארגון הקים סניפים אוטונומיים כלכלית המסוגלים ליצור אינטראקציה עם תמיכה מקומית כדי לבסס את נוכחותם לטווח ארוך, לכשיגיע הזמן.
לאורך ימי הח’ליפות, כישלון מקומי ומערבי, בטיפול בגורמים השורשיים לאלימות ולפריחת הארגון והצטרפות צעירים מכל העולם אליו, הארגון השכיל להקים רשתות גלויות וסמויות ברחבי העולם ולחבור לקבוצות בדלניות/חתרניות, אסלאמיות, ביבשת אפריקה, באפגניסטן, בפיליפינים ועוד. עד 2024, לדאע”ש יהיו כמעט 15 חברות בנות ברחבי העולם, במזרח התיכון, מרכז אסיה ואפריקה שמדרום לסהרה.
הפעילות של ‘המדינה האסלאמית’ הועתקה לאזורי פריפריה, המכונים גם ‘פרובינציות’ Wilayaat – (מחוזות) במערב אפריקה, ‘המדינה האסלאמית בקבוצת סהרה רבתי’ (Islamic State in the Greater Sahara)IS-GS – – הרחיבה את שליטתה על חלקים מבורקינה פאסו, מאלי וניז’ר. עד 2024, לדאע”ש היו לפחות 5 שלוחות באפריקה שמדרום לסהרה: המורדים האסלאמיסטים של אנסאר אל-סונה במוזמביק (Ansar al-Sunna), שלוחת המדינה האסלאמית במערב אפריקה (ISWAP) הכוללת ג’יהאדיסטים לשעבר של ארגון בוקו-חראם (Boko Haram) שפעילים בצפון מזרח ניגריה ובאזור אגם צ’אד, מדינת האסלאמית הגדולה באפריקה האסלאמית בסומליה, במרכז אפריקה (ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו).
דאע”ש נראה כיום פחות מאיים מאשר היה בשיאו. אבל התקפות טרור כמו בשנת 2021 של ארגונים המזוהים עם דאע”ש פתחו במתקפה על כלא אל-סינה (al-Sina) דרומית לעיר Al-Hasakahבסוריה כדי לשחרר חמושים אחרים. [4] הקרב שלאחר מכן עם הכוחות הדמוקרטיים הסורים (SDF-מיליציה כורדית בצפון-מזרח שנתמכת על ידי ארה”ב) נמשך עשרה ימים והותיר יותר מ-500 הרוגים.
ואז, במרץ 2024, הסניף של הקבוצה בדרום מרכז אסיה, המדינה האסלאמית-ח’ורסאן – ISKP- (Islamic State Khorasan Province), תקף את אולם הקונצרטים של עיריית קרוקוס (Crocus City Hall) במוסקבה, רוסיה.[5]תקרית זו הדגישה את יכולתו של דאע”ש לתקוף הרבה מעבר למזרח התיכון. הן תזכורת חדה לכך שלמרות אובדן הח’ליפות שלה, הקבוצה נותרה איום חזק המבקש ללא הרף להקרין כוח ולזרוע פחד ברחבי העולם.
הסניפים והרשתות של המדינה האסלאמית במדינות הסאהל, במוזמביק, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בניגריה פעילים במיוחד, ומבצעים פעולות טרור נגד אזרחים וכוחות הביטחון. דרכם די קלה בשל
סילוק הנוכחות הצבאית של כוחות חיצוניים באזורי פעילותם וחולשת הצבאות המקומיים לצד היעדר שליטה מינהלית אמיתית על שטחים נרחבים המוחזקים על ידי קבוצות פליליות ומורדים שונות העשויים להפוך לבסיסים חדשים לארגוני הטרור. כך ממשיכים גם המדינה האסלאמית ואל קאעידה להרחיב את תחומי השפעתן ולמצוא את הדבר החשוב ביותר לארגון טרור – מקורות מימון.
כבר בשנת 2022, בניוזלטר שלו (ISIS Al-Naba editorial of June 16, 2022), דאע”ש זיהה את אפריקה כטריטוריה שבה ככל הנראה יצליח להקים מחדש את ‘הח’ליפות הטריטוריאלית’. במאמר ההוא המליץ דאע”ש לחסידיו, שלא עשו בעבר היג’רה (הגירה) לעיראק, סוריה או מקום אחר, לשאוף ‘לעבור’ לאחיהם באפריקה, כי היום היא ארץ ההיג’רה והג’יהאד. כך אישר דאע”ש שאפריקה היא כעת מרכז הח’ליפות.[6]
יש מקום לציין גם ההיבט האידיאולוגי של פעילות דאע”ש באפריקה, לפיו הם יכולים לטעון שהם לא רק נלחמים בממשלות של ‘כופרים’ בקרב המוסלמים עצמם, אלא גם מפיצים את האסלאם בשטחים חדשים שנמצאים בשליטת ממשלות לא-מוסלמיות. יתרה מכך, דאע”ש עשוי להשיג תומכים בקרב מומרים חדשים לאסלאם. בנוסף, חלק מסניפי דאע”ש באפריקה מקימים מערכת אדמיניסטרטיבית יעילה, המושכת תושבים מקומיים, מתוסכלים ומנוכרים לממשלותיהם שאינן מציגות כלל משילות.
לפיכך, שטחים נרחבים ביבשת עם שליטה ממשלתית רופפת לצד חוסר משילות הופכים את אפריקה בכלל, ואת זו שמדרום לסהרה בפרט, לאזור אטרקטיבי להתפשטות דאע”ש ואל קאעדה.
חילוקי דעות עמוקים בין המדינות עצמן וכן עם מדינות אירופה וארה”ב מפחיתות את האפקטיביות של צעדי סיכול הטרור האסלאמי רדיקלי והתפשטותו. הפריפריה של אפריקה מדרום לסהרה מספקת לארגוני הטרור הזדמנות להתבסס, בניגוד למזרח התיכון וצפון אפריקה, המשולבות הרבה יותר עם אירופה.
אפשר לצפות, למשל, שהפעולות של דאע”ש באפריקה שמדרום לסהרה תתמקדנה בכיבוש שטחים כדי ליצור את הח’ליפות.
[1] Conflict intensifies and instability spreads beyond Burkina Faso, Mali, and Niger
דו”ח הטרור העולמי לשנת 2025 (The Global Terrorism Index-GTI) חושף מציאות מדאיגה. הסאהל מהווה כעת יותר ממחצית ממקרי המוות הקשורים לטרור בעולם. אזור זה, שנחלש משנים של סכסוך, מהווה קרקע פורייה לקבוצות ג’יהאדיסטיות. מספר המדינות שנפגעו מפיגועים גדל מ-58 ל-66 בשנה אחת. חמש מתוך עשר המדינות המושפעות ביותר נמצאות בסאהל, מה שמשקף את עוצמת המשבר. בורקינה פאסו, למרות ירידה קלה בהתקפות, נותרה המדינה המושפעת ביותר. מלי וניז’ר חוות עלייה בקבוצות קיצוניות. ניגריה, בינתיים, נאבקת באיומים מתמשכים מצד בוקו חראם והמדינה האסלאמית במערב אפריקה (ISWAP).
ראו בקישור: https://www.visionofhumanity.org/maps/global-terrorism-index/#/
[2] Africa’s Constantly Evolving Militant Islamist Threat
https://africacenter.org/spotlight/mig-2024-africa-constantly-evolving-militant-islamist-threat
[3] כזכור, דאע”ש היה בתחילה הסניף שיצר אל-קאעידה בעיראק בראשות אבו מוסעב א-זרקאווי, בעקבות הפלת סדאם חוסיין ב-2003 וכיבוש המדינה על ידי ארה”ב. תוך ניצול הסכסוך הסורי מאז 2011, דאע”ש חיזק את מערך התעמולה שלו ומשך אליו לוחמים ג’יהאדיסטים חדשים, בעיקר מצפון הקווקז (צ’צ’ניה, דאגסטן, אינגושטיה). עם התרחבותה, שינתה הקבוצה את שמה ל’מדינה האסלאמית’ וביוני 2014 הכריזה על ‘ח’ליפות’ על פני שטח עצום המשתרע מצפון מזרח סוריה ועד לצפון עיראק, שם קבעה את חוקי השריעה. מייסדה, אבו בכר אל-בגדאדי, הפך ל’ח’ליף’. הקמתה מחדש של המערכת האסלאמית והטוטליטרית הזו, שנעלמה לפני כמעט מאה שנה, עוררה מיד פחד במערב. קואליציה בינלאומית הוקמה בהדרגה וחלק הארי של ‘הח’ליפות’ נכבש מחדש בשנת 2017 (בעיקר שתי הבירות המוכרות מוסול בעיראק וא-רקה בסוריה).
[4] A closer look at the ISIS attack on Syria’s al-Sina Prison
https://www.mei.edu/publications/closer-look-isis-attack-syrias-al-sina-prison
[5] Islamic State’s deadly Moscow attack highlights its fixation with Russia
[6] Hijra And Jihad: What Islamic State’s Call for Migration Means for Terrorism in Africa
