התפתחויות באיראן ינואר-פברואר 2026
המחאות באיראן (דצמבר 2025-ינואר 2026)
ב־28 בדצמבר 2025 פרצו באיראן מחאות נרחבות, שהתפשטו במהירות לערים ואזורים נוספים ברחבי המדינה. הטריגר המרכזי להתפרצותן היה כלכלי, ובראשו ההידרדרות המתמשכת בתנאי המחיה, על רקע אינפלציה גואה, ושחיקה בערך המטבע. ייחודן של מחאות אלו בא לידי ביטוי ביכולתן לאחד מגזרים שבמהלך גלי מחאה קודמים נטו להימנע מהשתתפות פעילה, ובראשם סוחרי הבזאר, אשר הצטרפותם הדגישה את עומק המשבר הכלכלי ואת שחיקת מנגנוני התמיכה המסורתיים של המשטר.[1] במקביל, הפזורה האיראנית מילאה תפקיד משמעותי בהענקת תמיכה מורלית למפגינים ובהגברת החשיפה הבינלאומית לאירועים.
מעבר לדרישות הכלכליות, המחאות התאפיינו בהחרפה בביקורת כלפי המשטר האיראני, ובפרט בנוגע ללגיטימיות שלו. ביטוי לכך ניתן בדיווחים על פגיעה גוברת בסמלי שלטון ואף בתקיפות נגד מסגדים. הביקורת התרחבה גם למדיניות החוץ של איראן, ובעיקר לתמיכתה הכספית בארגונים כגון חזבאללה וחמאס, זאת על רקע המשבר הכלכלי הפנימי. סיסמאות מחאה כגון “לא עוד לבנון, לא עוד עזה” שיקפו את תפיסת הציבור כי המשאבים המופנים לזירה החיצונית באים על חשבון רווחת האזרחים. בנוסף, נרשמה עלייה בקריאות מצד פלגים מסוימים בקרב המפגינים להתערבות חיצונית מצד ישראל וארצות הברית.[2]
בשלביה הראשונים של המחאה ניסה המשטר לאמץ גישת הכלה, תוך הצגת האירועים כהפגנות לגיטימיות למעט “קומץ מתפרעים”, ואף קיום מגעים מוגבלים עם גורמים בקרב המפגינים. אולם ככל שגל המחאה התרחב, התעצם והפך אלים יותר, שינה המשטר את גישתו ונקט מדיניות דיכוי נוקשה. צעדים אלו כללו שימוש נרחב בכוח, דיכוי אלים והטלת מגבלות חמורות על הגישה לאינטרנט, במטרה לצמצם את זרימת המידע בתוך המדינה ומחוצה לה.[3] בלילה שבין 8 ל־9 בינואר 2026 תועדו מקרי אלימות קיצוניים, ולפי דיווחים נהרגו אלפים.[4] בעקבות אירועים אלו החלה המחאה לדעוך, בעיקר בשל חשש הציבור מהסלמה נוספת ומהמחיר האנושי הכרוך בהמשך ההתנגדות.
המתיחות בין ארה”ב, המערב לאיראן (ינואר-פברואר 2026)
גל המחאות באיראן העצים משמעותית את המתיחות בין איראן לבין ארצות הברית, ישראל ומדינות המערב. מדינות מערביות מתחו ביקורת חריפה על דפוסי הדיכוי האלימים שנקט המשטר כלפי המפגינים, בעוד שההנהגה האיראנית האשימה את ארצות הברית וישראל בהתערבות ישירה ובהסתה מכוונת למחאות, ואף בחתירה להפלת המשטר. המנהיג העליון, אייתולה עלי ח׳אמנאי, האשים את וושינגטון ביוזמה מכוונת של גל המחאות כחלק ממאמץ אסטרטגי לערער את יציבות הרפובליקה האסלאמית, ובאיום ישיר למערב הצהיר כי “במשך 47 שנים לא הצליחו לחסל את הרפובליקה האסלאמית של איראן, וגם אתם לא תצליחו לעשות זאת”.[5] במקביל, אירופה נקטה צעד דקלרטיבי בעל משמעות מדינית כאשר הכריזה על משמרות המהפכה כארגון טרור. [6]
עם זאת, המתיחות בין ארצות הברית וישראל לבין איראן אינה תוצר של התפתחויות נקודתיות בלבד, אלא משקפת דינמיקה מתמשכת סביב סוגיית הגרעין. ביוני אשתקד הובילו ישראל וארצות הברית מהלך ממוקד שנועד לפגוע ביכולותיה הגרעיניות של איראן ובתשתיות רגישות, על רקע הערכות מודיעיניות שלפיהן טהראן התקרבה לנקודת פריצה גרעינית. במערב, ובייחוד בוושינגטון, העריכו כי הפעלת לחץ צבאי מבוקר עשויה לייצר מנוף אסטרטגי לחידוש המשא ומתן ולהשגת הסדר שיבלום את המשך ההתעצמות הגרעינית. ואולם, חרף ציפיות אלו, הערוץ הדיפלומטי לא הבשיל לכדי הסכמות קונקרטיות, והמתיחות נותרה בעינה.
במהלך חודש פברואר 2026 נמשכה ההסלמה בזירה הבינלאומית, כאשר ארצות הברית החלה לתגבר את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון במטרה להגביר את הלחץ על המשטר האיראני לשוב לשולחן המשא ומתן. העברת כוחות משמעותיים לאזור לוותה במסרים מאיימים מרומזים בדבר אפשרות לפעולה צבאית, ובמקביל הובילה לפתיחתם של ערוצי מגעים בין הצדדים. פגישה ראשונה התקיימה ב-6 בפברואר בעומאן[7], ולאחריה, כשבוע מאוחר יותר, פגישה נוספת ב-17 בפברואר בז׳נבה[8]. על רקע זה, ההנהגה האיראנית ובראשה ח׳אמנאי המשיכה לאיים על ארצות הברית ולהזהיר מפני השלכות חמורות של כל תקיפה, תוך שמירה על קו תקיף המשלב רטוריקה מרתיעה עם נכונות זהירה למגעים דיפלומטיים.
ב־22 בפברואר 2026 הודיעה איראן על נקיטת צעדי תגמול נגד מדינות האיחוד האירופי, בעקבות החלטתן מ־19 בפברואר להגדיר את משמרות המהפכה (IRGC) כארגון טרור. בהודעת משרד החוץ האיראני נמסר כי בתגובה, איראן מכריזה על הכוחות הימיים והאוויריים של כלל מדינות האיחוד האירופי כ“ארגוני טרור”. טהראן הגדירה את החלטת האיחוד כ“בלתי חוקית ובלתי מוצדקת”, וטענה כי משמרות המהפכה הם זרוע רשמית של הכוחות המזוינים של איראן, וכי ההחלטה סותרת את עקרונות מגילת האו״ם והמשפט הבינלאומי. עוד צוין כי הצעד האיראני מתבסס על עקרון ההדדיות ועל חוק איראני משנת 2019, הקובע נקיטת צעדי תגמול נגד מדינות התומכות או מיישמות את ההחלטה האמריקאית להגדיר את משמרות המהפכה כארגון טרור. [9]
חידוש המחאות באיראן נגד המשטר (פברואר 2026)
גל המחאות באיראן עבר לקראת סוף ינואר 2026 שינוי בדפוסיו: המחאות ההמוניות פחתו בעוצמתן, ובמקומן התפתחו צורות מחאה שקטות ומתמשכות, ובראשן “מחאת המרפסות”, שבמסגרתה השמיעו אזרחים מדי ערב קריאות מחאה נגד המשטר מתוך בתיהם. בהמשך, בעקבות קריאתו של יורש העצר הגולה, רזא פהלווי, נרשמה עלייה משמעותית ממחאות המרפסות והגגות כחלק מ”יום פעולה” שתואם עם הפגנות ענק של הקהילה האיראנית בחו”ל. כמו כן, מחאות התגברו גם סביב מועד הזכרון לציון ארבעים יום ליל הטבח בין ה-8-9 בינואר, בהם נהרגו אלפי מפגינים מתנגד משטר.
בהמשך לכך, ביום ראשון, 22 בפברואר, עם חידוש הלימודים באוניברסיטאות ברחבי איראן, התחדש גל מחאות הסטודנטים נגד המשטר. במקביל, אורגנו בקמפוסים הפגנות נגדיות של תומכי המשטר, כאשר בין שני המחנות פעלו פעילי הבסיג׳, הזרוע האידאולוגית־עממית של המשטר, אשר תמכו בגורמים הפרו־ממשלתיים והתעמתו עם סטודנטים מתנגדים. דינמיקה זו הפכה את המרחב האקדמי לזירה מרכזית של חיכוך פוליטי, עד שהוחלט להשבית חלק ניכר מפעילות האוניברסיטאות במדינה.
משא ומתן בין ארה”ב לאיראן על נושא הגרעין (פברואר 2026)
על רקע חוסר היציבות הפנימית באיראן והמתיחות הגוברת סביב אפשרות של פעולה צבאית אמריקאית, נמשכו במקביל גם הערוצים הדיפלומטיים בניסיון לגבש הבנות מחודשות בסוגיית הגרעין.
העמדה האיראנית הרשמית, המובלת בידי ההנהגה ובראשה המנהיג העליון עלי ח׳אמנאי, הדגישה כי “האנרגיה הגרעינית היא זכות בלתי ניתנת לערעור, וארצות הברית אינה רשאית להתערב בה”.[10] לטענת טהראן, עיקרון זה מעוגן גם בהנחיות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, המקנות לכל מדינה זכות להחזיק מתקנים גרעיניים ומתקני העשרה כחלק מריבונותה. בכירים איראנים הוסיפו כי תעשיית גרעין אזרחית אינה מיועדת למלחמה, אלא לניהול המדינה, לרבות חקלאות, רפואה ותשתיות אנרגיה, והציגו את ההתערבות האמריקאית כבלתי לגיטימית.[11]
במקביל, איראן החריפה את הביקורת כלפי ישראל, ודרשה פירוק נשק גרעיני מלא ויישום שוויוני וללא אפליה של האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. בהקשר זה טען סגן שר החוץ של איראן לעניינים משפטיים ובינלאומיים, כאזם גריבאבדי (Kazem Gharibabadi), כי הארסנל הגרעיני המיוחס לישראל מהווה את המכשול המרכזי לכינון מזרח תיכון נקי מנשק גרעיני. [12]
הרקע לעימות המתמשך טמון בהתפתחות תוכנית הגרעין האיראנית לאורך עשורים. זו החלה בשנות ה־60 כתוכנית אזרחית לייצור חשמל, שנהנתה מלגיטימציה ותמיכה בינלאומית, ובמסגרתה הצטרפה איראן בשנת 1970 לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. אולם לאחר המהפכה האסלאמית ב־1979 חל שינוי מהותי בכיווני הפיתוח: בהדרגה שולבו גם יעדים צבאיים, רמות העשרת האורניום עלו, והמאמץ הופנה לבניית יכולת גרעינית בעלת פוטנציאל צבאי. מאז הואץ והועמק התהליך, תוך פיתוח שיטתי של רכיבים טכנולוגיים, הנדסיים ומדעיים, ופעילות חשאית שהובילה להתקדמות מדורגת אך עקבית לעבר יכולת גרעינית צבאית, סוגיה העומדת בלב המחלוקת הנוכחית בין טהראן לוושינגטון.[13]
תקיפה אמריקאית אפשרית באיראן
בצל המתיחות האזורית הגוברת, איראן הציגה את תפיסת הביטחון שלה כהגנתית ומדגישה כי אין בכוונתה ליזום מלחמה. עם זאת, לשיטתה, פגיעה בביטחונה הלאומי לא תיענה באמצעים הגנתיים בלבד. בהקשר זה מצביעים גורמים איראניים על ניסיון “מלחמת 12 הימים”, שלטענתם המחיש כי לאחר שלב ההפתעה הראשוני עברה היוזמה לידיה של איראן, והיא זו שכפתה את סיום הלחימה באמצעות הסלמה התקפית מדורגת ומתגברת. מאז אותו עימות, נטען כי חל שדרוג ניכר ביכולותיה הצבאיות: קיצור משמעותי של זמני התגובה, הפעלה משולבת של כלל זרועות הביטחון, הרחבת מאגרי היעדים לטווחים קצרים יותר ופתיחת זירות פעולה נוספות מעבר לממד האווירי. בהתאם לכך, איראן קובעת כי פגיעה בעקרון של “ביטחון אזורי משותף” תוביל להתייחסות לכל אינטרס אויב נגיש כיעד לגיטימי, ולתגובה רחבת היקף ועוצמה, תוך נטישת דפוסי פעולה מוגבלים מסוג “פגע וברח”.[14]
מבצע שאגת האריה
לאחר היעדר התקדמות במשא ומתן שהתנהל בג׳נבה בין איראן לארצות הברית ביום חמישי, 26 בפברואר, יצאו ביום שבת, 28 בפברואר, ישראל וארצות הברית למהלך של מלחמת מנע נגד איראן. במסגרת זו הותקפו יעדים נרחבים בשטח איראן, בהם מוקדי שלטון ומשטר, כוחות משמרות המהפכה וגורמי ביטחון נוספים, מתקנים צבאיים וכן תשתיות הקשורות לתוכנית הגרעין.
[1] ICT (2026, January 11) Iran wave of protest: Overview and regional implications. International Institute for Counter-Terrorism (ICT). https://ict.org.il/iran-wave-of-protest-overview-and-regional-implications/
[2] ICT (2026, January 11) Iran wave of protest: Overview and regional implications. International Institute for Counter-Terrorism (ICT). https://ict.org.il/iran-wave-of-protest-overview-and-regional-implications/
[3] https://ict.org.il/irans-information-warfare-during-the-december-2025-january-2026-protests/
[4] Times of Israel Staff. (2026, January 13). Report claims at least 12,000 dead in Iran, in ‘largest killing in Iran’s modern history’. The Times of Israel. https://www.timesofisrael.com/liveblog_entry/report-claims-at-least-12000-dead-in-iran-in-largest-killing-in-irans-modern-history/
[5] https://ict.org.il/irans-information-warfare-during-the-december-2025-january-2026-protests/
[6] https://www.consilium.europa.eu/en/press/press-releases/2026/02/19/eu-terrorist-list-council-designates-the-islamic-revolutionary-guard-corps-as-a-terrorist-organisation/
[7] https://www.ynet.co.il/news/article/r1tw5gqv11x
[8] https://www.reuters.com/world/europe/us-iran-set-high-stakes-nuclear-talks-geneva-threat-war-looms-2026-02-17/#:~:text=GENEVA%2C%20Feb%2017%20(Reuters),Araqchi%2C%20were%20mediated%20by%20Oman.
[9] https://www.tasnimnews.ir/en/news/2026/02/22/3522804/iran-declares-eu-naval-air-forces-terrorist-in-reciprocal-move
[10] https://t.me/Khamenei_en/10292
[11] https://t.me/Khamenei_en/10260
[12] https://t.me/Irna_en/32185
[13] ליטבק, מ׳. (2020, מרץ). ישראל ואתגר הגרעין האיראני: גישה ביקורתית. בין הקטבים, 39, מעגל שלישי ב׳. מרכז אליאנס ללימודים איראניים, אוניברסיטת תל אביב
